ביאור שטיינזלץ על מנחות כ״ב

1 כי זכי להו רחמנא כאשר זיכתה להם התורה את המלח לצורך קרבנותיהם — הרי זה לישראל דאית להו שיש להם לשכה, כלומר, שהם מביאים את שקליהם ללשכה, ומתרומה זו נלקח המלח לצורך הקרבנות, אבל לכהנים דלית להו שאין להם לשכה, שאינם חייבים מחצית השקל ללשכה — לא זכי להו רחמנא לא זיכתה להם התורה, על כן קא משמע לן משמיעה לנו המשנה שתנאי בית דין הוא שגם הם ניאותים מן המלח לצורך קרבנותיהם.

2 ושואלים: ועצים דפשיטא ליה שפשוט לו לתנא של הברייתא שמשל ציבור הם, שהוא רוצה ללמוד מהם למלח, מנלן מנין לנו דבר זה? ומשיבים, דתניא ששנויה ברייתא: יכול האומר "הרי עלי עולה" יביא עצים מתוך ביתו משלו כדי להקריב עליהם את עולתו, כדרך שמביא נסכים יחד עם העולה מתוך ביתו ראה במדבר פרק טו? תלמוד לומר בקרבן העולה: "וערך אותו הכהן על העצים אשר על האש אשר על המזבח" ויקרא א, יב, להקיש עצים למזבח, מה מזבח משל ציבור — אף עצים ואש משל ציבור, אלו דברי ר' אלעזר בר ר' שמעון.

3 ר' אלעזר בן שמוע אומר: מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, שנבנה מתחילתו כמזבח לה' — אף עצים ואש צריכים להיות כאלה שלא נשתמש בהן הדיוט תחילה. ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם בין שני ההסברים? ומסבירים: איכא בינייהו חדתי יש ביניהם הבדל לענין עצים חדשים, שלדעת ר' אלעזר בר ר' שמעון די שיהיו העצים משל ציבור, אף אם אינם חדשים, ולדעת ר' אלעזר בן שמוע אינם כשרים אלא אם הם חדשים, שלא נשתמש בהם הדיוט תחילה.

4 ושואלים: ועתיקי ועצים ישנים, שנשתמשו בהם לא כשרים למזבח? והכתיב והרי נאמר: "ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעלה והמרגים וכלי הבקר לעצים" שמואל ב כד, כב, משמע שאפשר להשתמש לעולה מוריגים וכלי הבקר שכבר נשתמש בהם הדיוט! ומשיבים: הכא נמי בחדתי כאן גם כן מדובר בחדשים, שעדיין לא נשתמשו בהם.

5 ושואלים: מאי מה פירוש מוריגים? אמר עולא: מטה של טרבל. ביטוי זה לא היה ידוע בבבל, ושאלו: מאי מה פירוש מטה של טרבל? אמר רב יהודה: עיזא דקורקסא דדשו בה דשתאי לוח כבד ומשונן שדשים בה הדיישים, שהבהמה גוררת אותו על התבואה, וכך מוציאים את הגרעינים מן השיבולים. אמר רב יוסף: מאי קראה מהו המקרא המלמד על כך? "הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים" ישעיהו מא, טו הרי שמורג יש בו חריצים "חרוץ" ושיניים "פיפיות", והוא משמש לדישה.

6 א משנה נתערב קומצה של מנחה אחת בקומץ חבירתה, או נתערב במנחת כהנים, או במנחת כהן משיח, או במנחת נסכים, שכל אלה קרבים כליל על המזבח — הרי היא כשרה, ויקטירם כך על המזבח.

7 ר' יהודה אומר: אם נתערב הקומץ במנחת כהן משיח, או במנחת נסכים — פסולה, לפי שזו המנחה רגילה — בלילתה עבה, לוג שמן לעישרון סולת, וזו מנחת כהן משיח ומנחת נסכים — בלילתה רכה, שיש בהן שלושה לוגים שמן לעישרון של סולת, וכיון שאינן שוות הן בולעות זו מזו, ונמצא שריבה שמנו של קומץ המנחה הרגילה, ומיעט שמנה של מנחת כהן משיח ומנחת נסכים, ודבר זה פוסל.

8 ב גמרא תנן התם שנינו שם במשנה: דם שנתערב במים, אם יש בו בתערובת מראית דם — כשר, ויכול לזרוק אותו על המזבח. אם נתערב ביין, שאז אי אפשר לדעת אם יש בו מראית דם, שהרי גם היין אדום — רואין אומדים אותו את היין כאילו הוא מים, ואם בשיעור כזה של מים היתה מראית דם — הרי זה כשר. נתערב דם הקרבן בדם בהמה שאינה קרבן או בדם חיה — רואין אותו את דם הבהמה או החיה כאילו הוא מים. ר' יהודה אומר: אין דם מבטל דם, ולכן יזרוק מדם התערובת, וכשר.

9 אמר ר' יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, שלאחר שהיזה מדם הפר ומדם השעיר בנפרד, בין הבדים ועל הפרוכת, צריך לערבם יחד ולתת מן הדם המעורב על מזבח הזהב, וציותה התורה בענין זה: "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" ויקרא טז, יח, ומשמעו שגם בשעה שהם מעורבים דם השעיר נחשב לעצמו ואינו בטל. והרי הדבר ידוע שדמו של פר מרובה מדמו של שעיר, ומפני מה לא ייבטל דם השעיר ברוב? רבנן סברי חכמים סבורים:

10 מכאן למדים לעולין לכל הדברים העולים על המזבח, כמו הדמים הללו, שאין מבטלין זה את זה, שאין המועט בטל במרובה, והוא עומד בעינו. ור' יהודה סבר סבור: מכאן אתה למד למין במינו בכל התורה שאינו בטל. ודנים בהסבר זה של ר' יוחנן למחלוקת.

11 על מה שאמר שרבנן סברי חכמים סבורים: מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה, שואלים: ודלמא ושמא הטעם שדם השעיר אינו בטל בדם הפר משום שמין במינו הוא!

12 ומשיבים: אי אשמעינן אם היה משמיע לנו הכתוב במקרה אחר של מין במינו שאינו בטל, ולא אשמעינן ולא היה משמיע לנו במקרה המיוחד הזה של עולין, הייתי אומר כדקא אמרת כמו שאתה אומר, שמכאן אתה למד למין במינו שאינו בטל. אבל השתא דאשמעינן עכשיו שהשמיע לנו הכתוב את ההלכה הזו בדברים העולין למזבח, משמע שהטעם הוא משום שעולין הם, ולא משום שהם מאותו מין.

13 ושואלים: ודלמא ושמא נלמד מכאן שלעולם המיעוט בטל ברוב עד דאיכא שיש תערובת מין במינו וגם שניהם עולין, ורק אז אינם בטלים! ואומרים: אכן קשיא קשה הדבר.

14 וכן דנים במה שאמר ר' יוחנן, ר' יהודה סבר סבור: מכאן מכתוב זה למדים למין במינו שאינו בטל. ושואלים: ודלמא ושמא טעמו של הכתוב שאינם בטלים משום שעולין הוא!

15 ומשיבים: אי אשמעינן אם היה משמיע לנו הכתוב דין זה בעולין שאינם מבטלים זה את זה בתערובת של מין בשאינו מינו — הייתי אומר כדקאמרת כמו שאתה אומר, אבל השתא דאשמעינן עכשיו שהשמיע לנו הכתוב דין זה בדבר שהוא מין במינו דם בדם, אתה למד כי משום שמין במינו הוא.

16 ושואלים גם כאן: ודילמא ושמא נאמר שלעולם המיעוט בטל ברוב עד דאיכא שיש גם תערובת של מין במינו וגם מדובר בעולין! ואומרים: אכן קשיא קשה הדבר. ועוד מקשים על הסברו של ר' יוחנן.

17 תנן שנינו במשנתנו, ר' יהודה אומר: אם נתערב הקומץ במנחת כהנים או במנחת כהן משיח או במנחת נסכים — פסולה, שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה, והן בולעות זו מזו. ויש לשאול: וכי וכאשר בולעות זו מזו מה הוי נעשה? מדוע פסולה המנחה? הלוא תערובת מין במינו הוא, ואין שמנה של האחת בטל בשניה, ושתיהן קרבות יחד על המזבח!